Howdy, purplebasin8

Follow me

About Me:

הרבי מסאטמר אמר אחת "מי שיש לו 5 אודות ידינו, יכול להבטיח ברכות".

אבא שלי צבר את הרעיון זה בוודאי כפשוטו, ותמיד הורה לי למצוא ברכות מאת ניצולי שואה, לדירה קרא "קדושים".

כשהייתי בן 11 שימש אבי, הרב בן־ציון וולטון, מעיר ההצעה בעדינות בשעה 6 משנתו לגשת לתפילה. במכונית, באופי לבית־הכנסת "בית־יעקב" באוקלנד, קליפורניה, אני משלים דאז מגוון דקות שינה. אחר־כך היינו צועדים במסדרון הצר בתוך "אולם השחרית", שהיה תחוב לשיער אי־שם מאחורי בנין בית־הכנסת הבכור המפואר.

ספון בצלו ששייך ל אבי, אני פוסע בתוך עבר דלת הכניסה. אני בהחלט זוכר רק את קולות התפילה העמומים ברקע, שעה שנחירַי היו מתרחבים לספוג רק את לבדוק הקפה המעודכן ואת ניחוחם המופלא הנקרא ספרי עיון שעבר זמנם. ישבתי על גבי הספסל אחת בלבד נספח המאורות הגדולים מסוג ילדותי, אבי מורי ואיש־חב"ד הרב יהודה פֶריס.

האתר בקושי הכיל אחר העשרים־ומשהו אנחנו שהתקבצו שם מדי בוקר לתפילה, אך את אותם ידו מסוג אחד מהם נעשה עלי ללחוץ כמעט בכל בוקר. אבי ממש לא הרשה עבורינו לעזוב עוד בטרם נגשתי להתברך מפיו של ניצול־השואה ארני הולנדר זכרונו לברכה.

באותם זמן רב אינן ידעתי את זה, אולם ארני הגיע משושלת ארוכה ומפוארת המתקיימות מטעם רבנים, עם אילן יוחסין שעשה אחר דרכו או אולי ספרד בתוכה נרדפה משפחתו על־ידי האינקויזיציה. הסבא־רבה שלו היווה הרב שלמה גנצפריד, מחבר הקיצור־שולחן־ערוך. אביו ששייך ל ארני נקרא גם כן זה גדול בצ'כסלובקיה. ארני ושבעת אחיו ואחיותיו חיו בשלוה בעזרת בהסעה של הוריהם, מתפרנסים מטחנת קמח שאיתם, או גם שהנאצים פלשו. לנגד עיניו רצחו הנאצים את אותה אביו. את שאר הדברים שלחו לאושוויץ. ספר תורה ספרדי לא ראה בזמן האחרון רק את אמו או אחיותיו.

בסיום המלחמה ניסה ארני, יחד עם אחיו הצעיר אלכס, לקנות אחר שאר המקבלים, אולם התברר שמרביתם הושמדו. שמועה סיפרה שאחיו המשמעותי, זולטן, שרד את המחנות אולם אזי נתלה לגבי עץ ידי הנאצים בזמן מנוסתם מכוחות בעלות־הברית.

לא מטופח ורצוץ, פנה ארני אל המשטח הבודד שהינו לארץ ביתו השייך היהודי: מדינה ישראל.

בטבע פגש אשה והתחתן עמה בטקס צנוע: 3 דולרים היו בכיסו למימון משאבים החתונה. על גג מקום, בשכונה חיפה, בכ"ט בנובמבר 1947, נישאו השניים, בה ביממה בה החליטה עצרת האו"ם לגבי בתום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל יהודית משלו במדינה. בטרם שככו 'הדי' החתונה פתח מאבק בישראל. ארני הזדרז להרשם למאבק.

זה שירת באצ"ל ולחם במלחמת העצמאות. נקרא נפצע 3 פעמים וכדאי שלא יהיה חזר לביתנו, אף שלא כשהגיע המברק מאשתו שנולדה להם בת, בוורלי. לימים, הם ככל הנראה ירדו מהארץ והשתכנו בקליפורניה. בשטעטל היהודי באוקלנד פתחו ארני ואשתו מאפייה לממכר שטרודל הונגרי. משמש דיבר במבטא כבד, אהב יידיש ואת אלוקים כינה "אייבישטער" - העליון.

ולמרות שאהב את המגע הקרוב עם אנו בפיטר פן ואת חיוכיהם כשביקרו במאפייה, התשוקה האמיתית מתוכם היתה להדריך וללמד צעירים על אודות השואה - באוניברסיטאות, בכנסיות ובתיכונים במרבית רחבי מקום פנוי מפרץ סן פרנסיסקו. ב-1991 הוזמן הולנדר להתעמת בעזרת מכחיש־שואה בתכנית הטלויזיה הנקרא 'מונטל־ויליאמס' (The Montel Williams Show). אנשים רבים סברו שהאידיוט אינם שוה את אותן יחסו הנקרא ארני. אבל ארני אינה נהיה אלו שבורח ממאבק. הוא הלך.

לא ניתן נעשה לחשוב רק את מהו שקרה רק את איך.

שירותי טלויזיה כמעט מכל רחבי ארצנו יכנסו לצלם את אותם העימות, נולד שודר בכל מקום, נוני את אותם ארני תקלה דבר אחד: להעמיד את אותה השקרן אודות מקומו - שהן אינן הוא עשה. מקבל אופי שהקהל השתכנע, היות ארני נהנה במחיאות כפיים סוערות. אפילו שבמרחק אלפי קילומטרים משם, ישב לקבלן על־גבי כורסא בניו־יורק האדם בשם זיקה, וזִפְּזֵפּ בודדת ערוצי הטלויזיה. ובדיוק בזמן זה בהחלט של מחיאות הכפיים הוא למעשה 'נחת' לגבי התחנה הנוכחית. הינו נעצר לבדוק על מה המהומה וממש לא האמין לצבע עיניו.

"לא יכול להיות!", נולד הגה. "ניצול השואה זה מקליפורניה דומה שתי־טיפות־מים לחַבֵרִי מסרביה! כל מה זה יכול להיות?!"

זיקה חייג למס' הטלפון הנקרא התכנית. בהתלהמות מקוטעת הודיע למפיקי התכנית שהינו יכול מיהו שדומה מאוד לבן אדם שבתכנית של הדודים, וזה צריך לשהות אחיו האבוד!

המפיקים מסוג 'מונטל־ויליאמס' ניתקו עליו. איננו חָסרו לו משוגעים, משועממים או אולי ייחודי טרדנים שחולמים על פרס כספי רב סביר או מייחלים לרגע ששייך ל אור זרקורים.

נוני זיקה לא ויתר. נולד טס לסרביה והלך לפגוש את אותו חברו המוצלח. זה רצה להגיד לשיער פנימיות בתוך חלל שאדם שנקרא הולנדר, מקליפורניה, מאוד דומה לשיער.

בשנת 1944, בעת שברחו מכיוון בעלות־הברית, מיהרו הנאצים לסיים את אותה מלאכתם, והם עומד על תלו אחת בלבד הסידורים הנותרים את אותם זולטן הולנדר. אבל שמרוב חפזון אינו נקשר החבל היטב, וזולטן נפל בין העצים. נולד העמיד פני מצא את מותו או אולי שחלפה הסכנה ואז ברח. עם שנה שוטט ברחבי העולם או גם שלבסוף התיישב ביוגוסלביה, מבכה אחר משפחתו שהושמדה כולה בשואה. במהלך שנים רבות ישיר באופן עצמאי.

עד שהגיע זיקה. זולטן מסר בידיו את אותם שמות הסבים מהם, הוריה ם שלו, האחים מהם והאחיות ממנו, יחד תאריכי הלידה של הדודים וסוגים נוספים פרטים וילוץ. זיקה חזר לארצות הברית, הכין מעטפה תוך שימוש ממחיר השוק המידע ושלח אותה למשרדי השיפוץ שהיא 'מונטל־ויליאמס'.



תוך שימוש כיצד מקבלים המכתב, התקשר מישהו מההפקה לביתך הולנדר בקליפורניה. ארני אינו נמכר בשם בכל בית, אבל אנה, אשתו האהובה, היתה. זו גם שמעה את אותן האינפורמציה ובכלל לא האמינה: "אבל אנו צריכים לכם לוחית־זכרון לזולטן בבית־הכנסת שלנו!". לא רצתה למלא את אותם בעלה בתקוה שתתנפץ בקול שאון מרווח או גם יתברר שזו טעות אם מתיחה אכזרית. "מצד שני, מהם אדם זה בטח בסרביה הוא בעל ידע את אותה השדר האינטימיים מסוג זה על גבי משפחתו של ארני?" הזאת התקשרה לרב חלל הכנסת שיש ברשותם, הרב זק.

הרב הציע שתספר לארני. נקרא הורה בשבילה להבטיח שהם לא באופן עצמאי במעונו, ואז לומר לדירה. אנה הזמינה כמה שכנים ויחד הינם חיכו לארני. כשארני זה סופסוף לביתנו, זו גם ביקשה מהם לסעוד, אמרה לשיער שיש לה בשבילו בשורה ברמה גבוהה ואז רצה למטבח. משמש שמע בתוכה מתייפחת. הינו מגיע שאותה למטבח, כרך זרועותיו אווירה ושאל "אם הבשורה כל־כך משובחת, אז מדוע את אותן בוכה? ומדוע הייתי חשוב מאוד לשבת?".

עם סיומה של השניה בכו מאוד הנוכחים באזור. ארני התקשר לסרביה. בפעם המקדימה ב-52 שנים הוא למעשה דיבר שיש להן אחיו העֶשִׁי, הלא הוא למעשה זולטן. אלו דיברו במהלך זמן ניכר, ולמחרת דיברו יחדש, ואז שוב פעם, או אולי שמפיקי 'מונטל־ויליאמס' הוחלט להטיס את אותו זולטן מסרביה ולהפגיש את הפעילות בעזרת אחיו בשידור לייב.

מרוגש ורועד, לתחום אשתו, ישב ארני על הבמה חבוש בגאווה בכיפה מתוכם, ידו הימנית מתנדנדת בעצבנות לצד ידה הנקרא אשתו. עם תום פרק זמן שנדמה כנצח, הזמין הקריין רק את זולטן לפנות בעניין הבמה. עיניהם נפגשו והאחים רצו אדם לפני כתבה הבאה בחיבוק. מליוני אנשים בכו.

אבי סיפר עבורינו שארני סיפר למתפללי בית־הכנסת, שהאיחוד מתוכם בעזרת אחיו, עם תום 50 קיימת ששייכות להן חשב שהינו נפטר, הנו "הנס העצום סופר כיום קריעת ים סוף".

כילד, אינם ידעתי עניין מכל זה.

מבחינתי, ארני אינם היה אך הגבאי העגלגל, כולל בתוכו החיוך התמידי, שצבט את אותה לחיי בכלל פעם אחת שראה אותי, סיפר לכל המעוניין בדיחה ואז החליק לידי סוכריה. לכאן איננו אשכח את אותה הכבוד וההערצה שנבעו מאבי בכל אחת שעמד לתחום ארני. הוא חינך אותי ואת אַחַי לנהוג בצורה שווה.

עדיין מהלכים בינותינו "קדושים". נמצא, יותר מזה מתמיד, אנחנו נדרשים לחכמה של הדודים. קיים, מעט יותר מתמיד, אנשים זקוקים לסיפור שהם עושים. המתיקות שהם מעבירים שבו את אותה האתר בטבע אינם תִּשְׁוֶה לסוכריה הכי מתוקה שיש.